Mishnayos Yoma Perek 2 Mishnah 1
Change text layout:
יומא פרק ב׳ משנה א׳
Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained. And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery.
בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגֻדָּל בַּמִּקְדָּשׁ:
Bartenura
בראשונה כל מי שרוצה לתרום. כל כהן שהוא מאותו בית אב ורוצה לתרום את הדשן שחרית, תורם, ולא היה פייס בדבר:
ובזמן שהם מרובים. הבאים לתרום, זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם:
רצים ועולים בכבש. המזבח, שהוא ל״ב אמה אורך:
וכל הקודם. ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום. וזהו גורלם:
ואם היו שניהם שוים. בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום. אבל מעתה כולם באין להטיל גורל. ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו, מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים. וכיצד עושים מקיפים ועומדים בעגולה והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד אצבעו והממונה מוציא מפיו סך ומנין, או מאה, או ששים, הרבה יותר ממה שיש שם כהנים, ואומר מי שיכלה חשבון זה אצלו יזכה. ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת, וסובב והולך ומונה האצבעות וחוזר חלילה עד סוף המנין, ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה. וכן כל הפייסות שבמקדש:
אחד או שנים. אצבע א׳ אם הוא בריא או שנים אם הוא חולה. שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו, וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה. ואין השנים נמנין אלא אחת:
ואין מוציאים אגודל במקדש. מפני הרמאים, כשיקרב המנין לכלות ויבינו למי יכלה, יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה לשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שהאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה עד שנראה כאצבעות שני בני אדם מה שאין יכול לעשות כן בשאר אצבעות:
בראשונה כל מי שרוצה לתרום – Every Kohen who is from the same priestly division and wants to remove the ashes in the morning, removes the ashes, for there was no arbitration (by counting out a certain number on the raised fingers of those among whom a decision is to be made) in the matter.
ובזמן שהם מרובים – who come to remove the ashes, this one says: “I am removing the ashes” and that one says “I am removing the ashes,” this is their judgment.
רצים ועולים בכבש – of the altar, which is thirty-two cubits in length.
וכל הקודם – to enter into the upper four cubits of the ramp nearest the top of the altar, is worthy of/merits removing the ashes, and this is their lottery.
ואם היו שניהם שוים – through their entrance, neither one of them merits removing the ashes, but from now, all of them come to take a lottery. And what is the lottery? He who is appointed over the arbitration says to all of them to raise their fingers, that is to say, they should release their fingers so that each person can see his finger, since it is forbidden to count people from the Israelites; therefore, it was necessary for them to release the fingers in order that the fingers can be numbered, and not the people. And how would they do this? They would go around and stand together in a circle and the appointed one comes and takes hold of the turban from the head of one them (see Talmud Yoma 25a) and from him, the arbitration begins to count. And each one of them removes his finger and the appointed one/officer enunciates from his mouth a number and counts, either one hundred or sixty, many more than there are Kohanim present there, and says, whomever finishes with this total, through him will merit. And he begins to count from the one who took it from the head of the turban, and such were all of the arbitrations in the Temple Sanctuary.
אחת או שתים – one finger if he is health or two if he is sick, for the sick are unable to control/have mastery over his fingers, and we releases one [finger], its neighbor is released with it. But the two are not counted other than as one [finger].
ואין מוציאין אגודל במקדש – because of the deceivers, when the end of the numbering draws near and they would understand who would finish, that one standing before him would set out two fingers in order that he would count for two people and the number would hurry to end with him. But the appointed official did not comprehend because a person can distance his thumb from his finger a great deal until it appears as the fingers of two people, which one cannot do with the other fingers.