Mishnayos Chullin Perek 9 Mishnah 7
Change text layout:
חולין פרק ט׳ משנה ז׳
The limb of an animal, with flesh, sinews, and bones, and the flesh of an animal, that were partially severed and remain hanging from the animal do not have the halakhic status of a limb severed from a living animal, which imparts impurity like an unslaughtered carcass, or of flesh severed from a living animal, which is ritually pure, respectively. If one had intent to eat the limb or the flesh, the limb or flesh becomes impure if it comes in contact with a source of impurity, and they impart impurity as food to other foods and liquids, although they remain in their place attached to the animal. But in order for them to become impure, they need to be rendered susceptible to impurity through contact with one of the seven liquids that facilitate susceptibility. If the animal was slaughtered, although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh were thereby rendered susceptible to impurity by coming in contact with the blood of the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid. If the animal died without slaughter, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the limb ritually pure.
הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבַר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:
Bartenura
האבר והבשר המדולדלים בבהמה. נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי, לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר, טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, ומדכתיב וכי ימות משמע כעין מיתה בעינן שאינה עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה, בשר אחר עולה תחתיו:
מטמאין טומאת אוכלין. אם חשב עליהן להאכילן לנכרי, הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן, אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:
וצריכים הכשר. לבוא במים לאחר שנדלדלו, ואחר כך מקבלים טומאה לעולם:
נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואף על פי שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול:
הוכשרו בדמיה. לקבל טומאה בלא הכשר אחר, כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם שהוכשר בשרה באותו דם:
מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה, אלא כאילו פירש מחיים הוא ובשר הפורש מן החי טהור:
האבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי, ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה:
ורבי שמעון מטהר. אי אפשר לאוקמי מילתיה דר׳ שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה. הלכך על כרחך ר׳ שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור׳ שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה. בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר׳ שמעון, דאמר קרא (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלים שאסורים לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי. שאינן קרויין אוכל ואין מטמאין טומאת אוכלים. והלכה כר׳ מאיר בשתיהן:
האבר והבשר המדולדלים בבהמה – the limb is detached from it, which are the flesh, and sinews and bones, or only the flesh is detached from it, but they still are stirred up in it slightly. But there is a difference between a limb from a living animal to flesh from a living animal For the limb defiles man and utensils like a carrion, but the flesh which is not a limb, is pure from nothing, as we derive from Scripture as it is written (Leviticus 11:39): “If an animal that you may eat has died,” from part of he animal, as, for example, a limb from it, but the end of the Biblical verse, “anyone who touches its carcass shall be impure [until evening],” but since it is written, “if [an animal hat you may eat] has died,” implies that we require something similar to death that does not make an exchange–substitution, excluding flesh that makes substitutions that if one tears off flesh from the animal, other flesh will rise up under it (i.e., in its place).
מטמאין טומאת אוכלין – if he thought about them to feed them to a heathen, they would be food that received defilement and [are able] to defile others, for their own defilement isn’t within them until he tears out all of them (i.e., the flesh, sinews and bones), but one receives defilement from the creeping thing and through it, they defile the others.
וצריכים הכשר – to come into water after they are detached, and afterwards they are susceptible to ritual impurity forever.
נשחטה הבהמה – they were purified from defiling more because of being carrion. But even though they are forbidden for consumption because of (Exodus 22:30): “[you must not eat] flesh torn by beasts in the field,” through carrion they became purified, for ritual slaughter does not make a limb detached from the body (see Leviticus 11:32 – and Talmud Hullin 74a – the natural death of an animal causes the hanging limb to be considered as if detached – in life-time, so that it does not come under the law of carrion – but slaughtering does not – and the dangling limb is considered as a part of the slaughtered animal – see also Talmud Hullin 129a).
הוכשרו בדמיה – to be able to receive defilement without other preparation, like the law of the beast that was slaughtered and blood came out from it when its flesh had been preparated with that same blood.
מתה הבהמה הבשר – that was dangling. צריך הכשר – to be susceptible for ritual impurity from the creeping animal if it had not been prepared once its skin was dangling. For it lacks the defilement of the carrion, for death makes the falling off of a limb detached from the body and it is considered as if that limb fell or that dangling flesh, and it is not made a carrion with it in its death, but rather, it separated from life, it and the flesh that separates from the pure life.
האבר מטמא משום אבר מן החי – for death makes the hanging limb to be considered as if detached as we have explained, and does not make a carrion with it. Therefore, it does not defile because of carrion. But there is a difference between a limb from a living animal and a limb from a carrion, for flesh that separates from the limb of a living animal does not defile, for even flesh that separates from the living does not defile all the more so, flesh that separates from the limb of a living animal, whereas flesh that separates from a limb from a carrion defiles like the flesh that separates the carrion itself.
ורבי שמעון מטהר – for it is impossible to maintain the words of Rabbi Shimon with this concluding phrase, for whichever way you turn, if death makes the hanging limb to be considered as if detached to become defiled because of the limb from a living animal, but does not make a hanging limb to be considered as if detached to be defiled because of a limb from a carrion. Therefore, by force, Rabbi Shimon refers to the opening clause [of the Mishnah] - the limb and flesh that are dangling on the animal defile food defilement in their place, but Rabbi Shimon purifies the limb all the while that hat it is from its hide in living creatures that does not defile through food defilement. But the reason of Rabbi Shimon, that stated the Biblical verse (Leviticus 11:34): “As to any food that may be eaten, [it shall become impure if it came in contact with water],” food that you can feed to heathens with permission is called fod and it defiles the defilement of food, excluding the limb and the dangling flesh that are forbidden to a heathen because of the limb of a living animal and flesh from a living animal. They are not called food and they do not make the defilement of food. But the Halakha is according to Rabbi Meir in both of these.