Mishnah.org Logo

Mishnayos Chullin Perek 2 Mishnah 7

חולין פרק ב׳ משנה ז׳

7

In the case of a Jew who slaughters the animal of a gentile for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if the Jew slaughtered the animal with the intent to feed the gentile from its diaphragm [meḥatzar kaved], its slaughter is not valid, as the unspecified intent of a gentile is to slaughter the animal for idol worship, and it is prohibited to derive benefit from it. Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?

הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:

ז׳
Bartenura

ורבי אליעזר פוסל – if the animal belongs to a heathen. For even though it is a Jew who is performing the slaughtering, it benefits the thought-processes of the heathen, since the unexpressed thought of the heathen is directed to idolatry.

חצר כבד – the large lobe of the liver

אמר רבי יוסי קל וחומר – Since there is no benefit for the thought-processes of its owner, since a Jew performs the slaughter.

ומה במקום שמחשבה פוסלת – that is, with regard to Holy things, as it states (Leviticus 7:18): “[If any of the flesh of his sacrifice of well-being is eaten on the third day, it shall not be acceptable;] it shall not count for him who offered it. It is an offensive thing [and the person who eats of it shall bear his guilt”]. It [the Biblical verse] is read “he shall not think” -that is to say, he should not think about eating it outside of the appropriate time since it will be a rejected sacrifice in consequence of an improper intention in the mind of the officiating priest.

אין הכל הולך אלא אחר העובד – as it is written (Leviticus 7:18) “it shall not count for him who offered it” – but the owners are not invalidated by their thoughts for the individual who offers it is the priest.

מקום שאין המחשבה פוסלת – The Gemara (Hullin 39b) explains our Mishnah in that it should [understood] in this manner: just as thought-processes invalidate [something offered] in Holy matters through four forms of service, everything follows only [the thought-patterns of] the individual worshipper. Whereas concerning Hullin–ordinary meat, thought-processes only invalidate in two areas, does it not follow that everything follows after [the thought-processes of] the ritual slaughterer? In the place where thought-processes invalidate those sacrifices offered in the realm of the holy things with regard to four acts of divine worship: ritual slaughter, reception of the blood, sprinkling of the blood and the carrying of the portions of the sacrifice to the altar ascent, on which of these that he thought that on the condition that he would eat from the sacrifice at an inappropriate time, does it make the sacrifice rejected in consequence of an improper intention in the mind of the officiating priest? But even though there is this stringency, the thought-processes only follow after the individual worshipper. Regarding Hullin–ordinary meat, in the matter of idolatry, thought-processes do not invalidate in four aspects of worship but rather in only two: in slaughter and in sprinkling [of the blood]. And regarding these, it is written [in these verses] (Exodus chapter 22, verse 19): “Whoever sacrifices to a god [other than the LORD alone shall be proscribed]” [and] (Psalms 16 verse 4): “I will have no part of their bloody libations; [their names will not pass my lips].” But reception of the blood and the carrying of the portions of the sacrifice to the altar ascent are not written–mentioned in these verses. But burning on the altar, even though it is connected to idolatry, it is, however, not worship to lose an animal because of the burning of its fats on the altar for idolatrous worship where it is not slaughtered and where its blood is not sprinkled for idolatrous purposes, for even inside, the sacrifice is not invalidated if he thought about the eating of meat at the time of the burning of the fats, and since we found a leniency in thought-processes outside [the altar], it is the law that we can be lenient in this and that the matter will not be dependent upon anyone other than the actual slaughterer. And the Halakha follows [the opinion] of Rabbi Yosi.

ורבי אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע״ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי, דסתם מחשבתו לעבודה זרה:

חצר כבד. יותרת הכבד:

אמר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלה חוץ לזמנו כי פגול יהיה:

אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן. מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד.

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע״פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהן בארבע עבודות אלא בשתיים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), בל אסיך נסכיהם מדם (תהילים ט״ז:ד׳), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע״ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיון שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כרבי יוסי: