Mishnah.org Logo

Mishnayos Shevuos Perek 6 Mishnah 1

שבועות פרק ו׳ משנה א׳

1

By Torah law, the oath imposed by the judges upon one who admits to part of a claim is administered only when the claim is for the value of at least two silver ma’a, and the defendant’s admission is for the value of at least one peruta. And furthermore, if the admission is not of the same type as the claim, i.e., the defendant admitted to a debt that the claimant did not claim, the defendant is exempt from taking an oath. How so? If the claimant said to the defendant: I have two silver ma’a in your possession, and the latter responded: You have only one peruta, a coin made from copper, in my possession, he is exempt from taking an oath (see 39b). But if the claimant said: I have two silver ma’a and one peruta in your possession, and the defendant responded: You have only one peruta in my possession, he is liable to take an oath. If the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: Nothing of yours is in my possession, he is exempt, as he denies the entire claim. But if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is liable to take an oath, as he admitted to a part of the claim. If the claimant said: My late father had one hundred dinars in your possession, and I am now claiming them, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is exempt from taking an oath, as he is like one returning a lost item, since he could have easily denied the entire claim.

שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

א׳
Bartenura

שבועת הדיינין – the oath that the judges impose through a partial admission of the claim, it is necessary that the claim not be less than two M’ah of silver, which is one-third of a Denar, and the Denar is six Maot and it has the weight of ninety six [pieces] of intermediate [sized] barley, and it was found that the weight of two Maot were thirty two [pieces/panacles of] barley.

וההודאה – that [the judges] obligate him to take an oath on should not be less than the worthy of a equivalent of a penny, for iif what he denies to him is less than two siver [coins], or what he admitted was less than the value of the equivalent of a penny, he is not obligated for an oath according to the Torah. But, we impose an oathupon him an oath of inducement (an oath instituted by the Sages in a case where a defendant completely denies a claim, in order to clear himself of suspicion).according to the words of the Soferim/Scribes . And one who is liable for an oath according to the Torah takes an object in his hand, as for example, a Torah scroll or Tefillin (i.e., phylacteries) when he is taking anoath. But the person who is liable for an oath of inducement does not take an object in his hand, but rather, the Hannan of the synagogue or the one administering the oath takes an object in his hand at the time when his fellow swears to him. And there are three kinds of oaths according to the Torah, and not mor. He who admits to part of the claim, and [the case] of where one witness testifies against him, that he takes an oath to contradict the witness, and the oath of the bailees. But all of the rest of the oaths that are mentioned in the Mishnah are through the ordinance of the Sages, and they are like that of the Torah in the taking up of an object. And there is no difference between the oath of the Torah to the oaths that are mentioned in the Mishnah, bother than that the one who is liable to take an oath of the Torah and di dnot want to swear, the Jewish court goes into his possessions and collects from them in full payment. But the one who is one who I s liable to an oath from their words (i.e., from the Rabbis), with the ordinance of the Sages andhe doesn’t want to swear, we excommunicate him until he pays or until he swears. And if he stands in his excommunication for thirty days and does not want to take an oath nor pay, we flog him with the flogging of rebelliousness and we release him from his excommunication and he goes on his way, and we don’t descend into his possessions.

אין לך בידי אלא פרוטה פטור – for the admission is not from the species of the claim, for this claimed silver and the other admitted to him copper. And especially that he claimed against him a silver coin – for he admitted to him with a coin.

שתי כסף ופרוטה – for holds that he claimed against him for wheat and bareley and he admitted to him on one of these, he is liable.

מפני שהוא כמשיב אבידה – and is exempt from an oath, as is taught [Tractate Gittin, Chapter 5, Mishnah 3] – that aperson who finds an o object should not take an oath because of the repair of the world. And especially when the son does not claim with certainty that the Manah of his father is in your hands, but rather perhaps. But if he made a definitive claim against him, and he said, that he did not have anything other than fifty, he is liable for a Torah-based oath, for that is not restoring a lost objec

שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעים ע״י הודאה במקצת הטענה, צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף, שהוא שליש דינר, שהדינר שש מעות והוא משקל צ״ו שעורות בינוניות, נמצאו שתי מעות משקל שלשים ושתים שעורות:

וההודאה. שמחייבתו לישבע, לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה, אינו חייב שבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו שבועת היסת מדברי סופרים. והמחוייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידיה כגון ספר תורה או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת לא נקיט הנשבע חפצא בידיה, אלא חזן הכנסת או המשביעו נקיט. חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא, ולא יותר. המודה במקצת הטענה, ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד, ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה, הם בתקנת חכמים והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה, אלא שהמחוייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע, ב״ד יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רצה לישבע, משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא רצה לישבע ולא לשלם, מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו, ואין יורדין לנכסיו:

אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה, שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת. ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר, אבל אם טענו מטבע כסף, הרי הודה לו במטבע:

שתי כסף ופרוטה. קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב:

מפני שהוא כמשיב אבידה. שהוא פטור משבועה, כדתנן [גיטין דף מ״ח] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך, אלא שמא. אבל טענו ודאי, ואמר הוא לא היה לו אצלו אלא חמשים, חייב שבועה דאורייתא, דאין זה משיב אבידה: