Mishnayos Bechoros Perek 5 Mishnah 3
Change text layout:
בכורות פרק ה׳ משנה ג׳
In the case of one who slits [hatzorem] the ear of a firstborn offering, that person may never slaughter that animal. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: If another blemish later develops in the firstborn, he may slaughter the animal on account of that second blemish. There was an incident involving an old ram whose hair was long and dangling, because it was a firstborn offering. And one Roman quaestor [kastor] saw it and said to its owner: What is the status [tivo] of this animal that you allowed it to grow old and you did not slaughter it? They said to him: It is a firstborn offering, and therefore it may be slaughtered only if it has a blemish. The quaestor took a dagger [pigom] and slit its ear. And the incident came before the Sages for a ruling, and they deemed its slaughter permitted. And after the Sages deemed its slaughter permitted, the quaestor went and slit the ears of other firstborn offerings, but in these cases the Sages deemed their slaughter prohibited, despite the fact that they were now blemished. One time children were playing in the field and they tied the tails of lambs to each other, and the tail of one of them was severed, and it was a firstborn offering. And the incident came before the Sages for a ruling and they deemed its slaughter permitted. The people who saw that they deemed its slaughter permitted went and tied the tails of other firstborn offerings, and the Sages deemed their slaughter prohibited. This is the principle: With regard to any blemish that is caused intentionally, the animal’s slaughter is prohibited; if the blemish is caused unintentionally, the animal’s slaughter is permitted.
הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשָּׁחֵט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:
Bartenura
הצורם. הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:
הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב (ויקרא כ״ב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:
כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:
ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם:
קסדור. ממונה מהמלך:
מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך:
פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:
והתירוהו. אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל:
ראה שהתירו והלר וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:
היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:
כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:
ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:
הצורם (he who makes a slit) – he mutilates/disqualifies. And we are speaking of a Kohen, who slits the ear of the firstling in order that it will be unconsecrated in his hand.
הרי זה לא ישחט עולמית – and even if another blemish befell it, because of a fine, because he transgressed and placed a blemish on Holy Things. For a person who places a blemish on Holy Things is flogged forty times (i.e., minus one), and even if he made a blemish upon a blemish. As it is written (Leviticus 22:21): “there must be no defect in it,” it reads, “will not be in it,” that he will not place in it a defect. For it could have been written, “a defect,” but it is written, "כל מום"/”there must be no defect,” to include even a defect that he did not place upon it.
כשיולד לו מום אחר ישחט עליו – and even on the same defect itself. If it person who placed the defect on it died, his son slaughters it after him on that defect, but the Rabbis fined him (i.e., the original person who placed he defect on the animal) but the Rabbis did not fine his son. And such is the Halakha.
ושערו מדולדל – that it was never sheared.
קסדור (quaestor) – appointed by the king.
מה טיבו של זה- that he left it to be wounded/damaged so much.
פגיון – a knife that has two mouths is called a dagger.
והתירוהו – even though that the heathen intended to place upon it a blemish. Since that it was without the knowledge of an Israelite/Jew that he did it, he didn’t intend to do something beneficial to a Jew.
ראה שהתירוהו והלך וצרם באזני בכורות אחרים – in order to do something beneficial to a Jew, it was done as if the Jew had said to him that he should do it and it is prohibited.
היו תינוקות משחקות – and it is necessary to inform us about a heathen quaestor and young children. For if it had taught [only] the quaestor, I might think that it was a heathen that was permitted for one cannot make a decree for perhaps he comes to hand it over to you and to learn how to make a blemish in Holy Things, for we do not care that it is the habit of heathens for it is their custom in forbidden thigs, but a minor, if he permitted him, he would come to hand it over to you, I would say no. But if we taught only regarding young children, I would think that it was a young child that the Rabbis permitted, for one that is appropriate would not come to state also that an adult who cast upon it a blemish would be permitted, for a minor and an adult are not confused/interchangeable, but an adult heathen who comes to switch with an adult Israelite, I would say no. Both are necessary.
כל שהוא לדעתו אסור – to include an indirect effect. As for example, that he would cause the animal to walk in a place where there is iron in order that it would trip upon it and a blemish would befall it.
ושלא לדעתו מותר – to include that if the Israelite/Jew was making a statement incidentally (i.e., in ignorance of its legal bearing), and states in the presence of the heathen that this firstling if a blemish befell it, that is that we consume it. And the heathen heard and placed upon it a blemish, it is permitted.