Mishnah.org Logo
Perek 1

Mishnayos Horayos Perek 1 Mishnah 1

הוריות פרק א׳ משנה א׳

1
If a court erroneously issued a ruling permitting the Jewish people to violate one of all the mitzvot that are stated in the Torah, and an individual proceeded and performed that transgression unwittingly on the basis of the court’s ruling, then whether the judges performed the transgression and he performed it with them, or whether the judges performed the transgression and he performed it after them, or whether the judges did not perform the transgression and he performed it alone, in all these cases the individual is exempt from bringing an offering. This is due to the fact that he associated his action with the ruling of the court. If the court issued a ruling and one of the judges knew that they erred, despite the fact that the majority ruled against his opinion, or if he was a student and he was qualified to issue halakhic rulings, and that judge or student proceeded and performed that transgression on the basis of its ruling, then whether the judges performed the transgression and he performed it with them, or whether the judges performed the transgression and he performed it after them, or whether the judges did not perform the transgression and he performed it alone, in all these cases, the judge or the student is liable to bring an offering. This is due to the fact that he did not associate his action with the ruling of the court. This is the principle: One who associates his action with himself is liable, and one who associates his action with the ruling of the court is exempt.

הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְּבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ, חַיָּב. וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין, פָּטוּר:

א׳

The beit din told the people that they are permitted to do (i.e. to transgress a commandment) one of the things for which the punishment is “karet”.

Rabbi Yehuda says that one who acted based on the beit din’s ruling is exempt. This is not the law. The rabbis said that an individual who acted based on the beit din’s ruling is obligated. He is not exempt until the majority of residents in the Land of Israel, or the majority of the tribes, act according to the beit din’s ruling, and then the beit din brings the bull for a communal error-in-judgment (para ha’elem davar) sacrifice, and those who acted according to the beit din’s ruling are exempt.

To exclude the case of one who does not rely on the beit din’s ruling, such as a case where the beit din ruled that forbidden fat (chelev) is permitted and the forbidden fat was switched with permitted fat (shuman) and he ate it; he is obligated because he did not eat it based on the beit din’s ruling.

If the beit din acted, i.e. upon its erroneous ruling, the individual is exempt and the beit din is obligated. The beit din does not bring an offering/sacrifice except when a person acted on an erroneous ruling, where the community acted and the beit din ruled.

Even though he transgressed wilfully, in that he knew the beit din ruled erroneously and still acted according to its ruling, he is not considered a wilful sinner who must bring an offering because in the gemara it says that he sinned in error, because he thought it was a positive commandment to act according to the beit din’s ruling, even when he knows the beit din is wrong.

That he rejects their ruling, that he does not usually act according to their ruling, but he acted according to the beit din’s ruling not because he relied on it but because in his own opinion it was permitted to do – therefore, he is obligated.

הורו בית דין לעבור. שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:

והלך היחיד ועשה. מתניתין ר׳ יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:

שוגג על פיהם. לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:

בין שלא עשו. בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. ואע״ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ״כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:

זה הכלל. לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב: