Mishnah.org Logo

Mishnayos Demai Perek 6 Mishnah 1

דמאי פרק ו׳ משנה א׳

1

One who has received a field from a Jew, or from a Gentile, or from a Samaritan [for a share in the produce], he divvies up the produce in front of them [without first separating tithes]. One who has hired a field from a Jew [for a fixed amount from the produce], he first gives terumah [from the rental] and then gives it to him (the field owner). Rabbi Judah said: When is this so? When he pays him [the rental with produce] of the same field and of the same kind; but when he pays him with the produce of another field or of another kind, he must [also] tithe [the rental first] and then give it to him.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:

א׳
Bartenura

המקבל שדה – (i.e., an אריס) for fifty percent, for a third or a fourth in the manner of tenant farmers who till the owner’s ground for a certain share of the crops.

חולק לפניהם – and he does not have to tithe the portion of that belongs to the owner of the field, but he places before them part of the profit of the ground which is not tithed, and the Sages did not obligate to the sharecropper that he would tithe the part of the owner [of the field] but he gives hm what he arranged with him when it is tithe because of the settlement of the Land of Israel in order that others not be prevented from being sharecroppers who till the land as tenants for a percentage of the yield.

החוכר – the sharecropper for a fixed amount – such-and-such KORS per year, whether it produces a lot or whether it produces only a little.

תורם ונותן לו – but he does not tithe, for every tenant farmer on this condition goes down to the field that he will give him his stipulated rent from the produce that grows in the field in their eatables that are forbidden pending the separation of priestly gifts, but however, because cannot delay the heave-offering, it is impossible for the granary to be uprooted unless the priestly gifts have been separated because of this, he separates the priestly gifts and gives it to him (i.e., the owner), and it is logical that he deducts for him the heave-offering from his tenancy for what then is the difference of heave-offering from tithes?

אמר ר' יהודה – when is it sufficient for the sharecropper for a fixed amount that he would separate the priestly gifts alone and not tithe? When he (i.e., the tenant farmer) gives him (i.e., the owner of the field his fixed amount from that field and from that species. But if he gave him from a different field, even it was from the same species, or from a different species even it was from the same field as for example, that he sowed part of he field with one species according to the measurement of his tenancy, he liable even to tithe, for it is similar to someone paying back his lien. Alternatively, it is not the intention of the [one who hired the tenant farmer] to receive produce that are not eatable pending the separation of priestly gifts but rather when he pays him from that field and from that species.

המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע כדרך האריסין:

חולק לפניהם. ואינו צריך לעשר חלק בעל השדה אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקע כשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה ויתן לו מה שפסק עמו כשהוא מעושר מפני ישוב ארץ ישראל כדי שלא ימנעו מלקבל השדות באריסות:

החוכר. מקבל השדה בדבר קצוב כך וכך כורין לשנה בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט:

תורם ונותן לו אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירותו מפירות הגדלים בשדה בטבלם, ומיהו משום דאין להשהות התרומה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה משום הכי תורם ונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר:

אמר ר׳ יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין: